<h1>ארחות חיים הלכ' טרפות סימן כ"ו</h1>
<h2>דף מח.</h2>
והרשב"א ז"ל כתב שאם הסרכא על הצלע לבד טרפה ע"כ. ומנהג בעיר גירונה לאסרה אם אין מכה בצלע ואם בגרמא ובבשרא אם רובה בבשרא כשרה ואם לאו טרפה. כתב הר' דוד בר' לוי ויש שמצריכין לה נפיחה. ואית דמפרשי לקולא דאפילו ליכא מכה בדופן בדיק לה בפושרי ואי לא מבצבצא כשרה מיהו לדעת הריא"ף ז"ל שלא הביא הא דבדיק ליה בפושרי משמע דלא בדיק לה כלל אלא אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה וכן עושין מעשה בנרבונה וכי ליכא מכה בדופן מחמירין לאוסרה ואפילו לא מבצבצה עכ"ל.
והוא דסביך בבשרא פי' מאונא לדופן אין מתירין אותה אלא כשנסתבכה הסרכא ונדבקת בבשר שבין הצלעות ששם נדבקת יפה אבל בגרמא אוסרין אותה שסופה להתפרק. ואם נסרכת בבשר ובעצמות כתב הר"ם במז"ל אבא מארי מן האוסרין ואני מן המתירין והבעל העיטור ז"ל כתב מנהג אבותינו בידינו דבגרמא לחוד מכשרינן לה. וכן כתב ר"ת ז"ל דהא דאמר רבינא (ואיהו) [והוא] דסביך בבשרא פשט היתר בכל מלכותינו בין בבשר בין בעצמות שאף על הצלעות יש שם בשר רך וטוב אלא לפי שלא סמיכות מסרכא אלא סתימה כדאמרינן ודופן סותמתה והיינו סבורים שמא כשתי (תמירות) [מרות] המדובקות זו בזו או כחלחולת שנקבה ודופן סותמתה דמשמע דאפילו בלא סרכא להכי הוצרך לפרש והוא דסביך בבשרא ולא אמר בבשרא למעוטי גרמא כי מנהג נרבונא ג"כ להתיר ולא דייקי בין בשרא לגרמא ע"כ לשון הר' [דוד] ב"ר לוי ז"ל.
